צלחת ענקית של עגבניות מרוסקות
שיושבת לי מול הפרצוף,
מסתכלת עלי בתמיהה.
במחקר המקדים שעשינו נרשמו הוראות הפעלה:
שפע של עגבניות מרוסקות על הלאפה,
עליהם מניחים את קוביות הכבד,
מנה נדיבה של עשבי תיבול
ואת הכל מלפפים יחד ונוגסים.
כך תעשו ולא אחרת.
מביטה בצלחת והיא מביטה בי,
החצי כבר מלפף כמו מקצוען,
נוגס נגיסת נסיון ונאנח אנחת תענוג.
ואני, מורדת שכמוני,
מסרבת להיכנע לנסיבות או הנחיות.
מכינה באומץ לאפה יבשה,
נוגסת בתאווה
ו…
מתבאסת למות.
לא כיף בפה,
הכבד שבאופי שלו להיות יבש, לא מתחבר לי לכלום,
העלים מתעקשים על עצמאות והלאפה חונקת.
אין מנוס מחשבון נפש.
יושבת דקה
ועוד דקה
ואז
באומץ שלא ברור לי מהיכן שאבתי
מושיטה יד נחושה
לצלחת העגבניות שמביטה בי
בנצחון מהול ברחמים.