רציתי להרוג אותה במו ידי.
אני לא חושבת שאי פעם כעסתי כל כך,
כעס חונק ומייאש, מפעפע בכל הגוף.
“מה עשית?!” צעקתי כדי למנוע מהדמעות להתפרץ
“את לא תצעקי איתי” סבתא היתה בשוק מהזעם,
מהרמת הקול.
“מה עשית?” חזרתי ומלמלתי
ועכשיו כבר הדמעות חונקות, מציפות את העיניים,
זולגות בלי לשעות למוח שמנסה למתן אותן,
רק לא לבכות כמו ילדה קטנה.
“למה את בוכה?” סבתא משתוממת, היא באמת לא מבינה,
היא לא מצליחה לזהות את גודל האסון.
התסכול משיוויון הנפש שלה רק מלבה את הכעס ואת הדמעות.
הכל אבוד,
אין איך לתקן,
אין איך להחזיר את הגלגל אחורה.
רציתי לצרוח,
לדפוק ת’ראש בקיר,
להתקשר לאמא ואבא בחוצלארץ ולא משנה כמה זה עולה
ולהלשין ולהאשים:
איך?? איך הם השאירו אותה אחראית?
היא לא רואה כמה זה מכוער?
כמה זה נורא?
מה, היא עיוורת?
מייקי עמדה לידי,
המומה מעט מכל המהומה שאת טיבה עוד לא ממש הבינה,
אבל כבר מתחילים לחלחל בה ספקות וחששות,
העיניים הגדולות מתרוצצות ביני לבין סבתא.
“ילדה שהופקרה לחסדיה של הזקנה הסתומה הזאת”, רתחתי בליבי,
שונאת אותה.
מאשימה את אמא ואבא שהשאירו אותנו כך, לא מוגנות
ואת עצמי – שכשלתי במשימה לשמור על אחותי הקטנה.
ועכשיו, הפרצוף המתוק שלה נראה עגול מתמיד
אחרי שסבתא, בהתקף יעילות
חטפה זוג מספרים, ובאיבחת יד
השמידה את הפוני הסורר ש(לדעתה) מנע ממייקי לראות.
כל כך קצר, וכל כך עקום.
שנים לא סלחתי לה.
ואולי עד היום.