זה התחיל לבצבץ ביום חמישי או רביעי ואני ניסיתי להדוף כמיטב יכולתי.
שוב?
שוב לקצץ, להערך, לסגור את השבוע במועקה?
לא מתאים, בלפור נגמר.
דווקא החצי, שבדרך כלל זורם איתי, התעקש.
זה חשוב מידי, אי אפשר לעבור לסדר היום.
וכך, מצאנו את עצמינו עטופים במעיל גשם וחמושים במטריה נוסעים תל אביבה, חונים בחניון וצועדים.

התחושה היתה מוזרה וצפופה,
המוני אנשים ורבבות מטריות זורמים כמו נחל איתן בואכה כיכר הבימה.
מערכות הסלולר קרסו.
הגשם, שחשבנו שידלל את השורות, בא והלך ולא צלח להרתיע את המוני האדם שבאו למחות.

לא חשבתי אז שזו תחילתה של תקופה,
לא הבנתי את גודל המעמד,
התנועות שיוולדו,
ישצפו ויזרימו מאות ואלפי אנשים, כל שבת.

כל שבת,
מתעוררת עם שעון חול מתקתק בראש.
10, 9 ,8 שעות נותרו לשבת שלי.
10, 9 ,8 שעות עד להתארגנות,
מילוי בקבוקי המים,
בדיקת מלאי סיגריות, דגלים, חולצות, נעליים נוחות.
הצעדה מרמת גן עד לקפלן, הרגע שבו מהגשר מתגלים המוני אנשים,
צועדים עם דגלים על ילדיהם,
הוריהם,
אחיהם וכלביהם,
ההשתאות בכל פעם על הכמויות שמגיעות שוב
ושוב
ושוב ושוב
להילחם על אופיו של הבית.
ועוד שבוע מתחיל.

בשבת בבוקר, בשביעי,
אחרי שהאזעקה העירה אותנו בפעם השניה,
עוד התלבטתי עם אסתי:
יהיה קפלן?
לא יהיה קפלן?
לא היה.
לא יהיה עוד.