שבת:
זה לא קורה הרבה, ואם כן, אז רק בשישי או שבת.
שישי, בדרך כלל, עומדת ומכינה את ארוחת הערב, קוצצת סלט, שוטפת אורז, קולפת גזר לָאוֹשְׁפְּלוֹאוּ שבדרך.
“גָלִי ג’וֹן“, אני שומעת אותה פתאום,
בוחנת את שטיפת האורז או קיצוץ העלים.
שתיים שלוש מילים והיא אינה.
מתפוגגת אל הַאָיִן ומילותיה עוד עוטפות אותי,
“גָלִי ג’וֹן”.
אמיתית, לא אמיתית, לא ממש משנה.
אם סבתא ברכה, האוֹשְׁפְּלוֹאוּ יצא טוב.
כמות הנוזלים תהיה מדוייקת,
האורז מובחן גרגירים גרגירים והבשר רך ונמס בפה. הרוטב בסלט יצא כמו שאני זוכרת משבת בבוקר, חמצמץ ונדיב, מרטיב את כף האושפלואו ומנקד אותה בירוק.
שנים אני מנסה להיזכר מה היה בסלט של סבתא, וכל כמה שהסלט שאני מכינה נולד מהסלט שלה , ברור לי שלא ככה עשתה.
הסלט של שבת בבוקר,
כשסבא ואהוד חוזרים מבית הכנסת,
קודם כל חלה, מבורכת, נטבלת במלח ומועברת סביב השולחן.
יין הקידוש עובר בכוס הכסף המעוטרת של סבא, מסבא לסבתא, מסבתא לאבא, לאמא ולאהוד.
ואז נמזג החמין:
ביצים שחמחמות, שעועית, בשר ותפוחי אדמה.
החמין של סבתא מתמזג לי עם חמינים אחרים, אבל הטעם כמו בכל שבת.
ביצה שנחצית בסכין ולא נקלפת ביד, מיץ חמצמץ של סלט שאפשר לטבול בו את החלה ואפשר לצרף אותו אל החמין.
כי חמין, כמו אושפלואו, אוכלים בכף, לא בסכין ומזלג.
רק כף מסוגלת לאגד בתוכה חתיכת תפוח אדמה, גרגר או שניים של שועית, נתחון מהבשר, טובלים במיץ של הסלט שדגה איתה כמה עלעלי חסה, כוסברה ונגיעת בצל דוקרנית.
סבתא מעולם לא עודדה אותנו לבשל, כמו אחרונת הקלישאות, שמרה את סודותיה לעצמה, אולי חששה שיקשה עלינו מידי, תובענות הבצק, גחמנות האורז וקיצוץ עשבי התיבול.
ואולי חששה שנתמכר, נשקע בנסיונות חוזרים ונשנים של דיוק הבצק, רידוד, קיפול וסגירת כיסוני בשר, חששה שנישאב,
שנילכד שם לעד,
כמוה.