בכל יום שישי היה חַיִּים מעביר את אחר הצהרים עם אהובתו.
עם דלי, סמרטוטים, מרץ בלתי נדלה ועיניים מכוכבות.
כל השכנים ידעו שבשישי אחה”צ חַיִּים שוטף את האוטו.
בזמן שחַיִּים ליטף ומרק את אהובתו, היתה מִרְיָם אשתו מכינה את הבית לשבת.
בידיים בוטחות ורגליים יחפות עברה על כל הרצפות,
מרימה ומורידה רהיטים ממפלטם הגבוה.
אנחנו הילדות היינו מתוות את נתיב הבריחה מהמים,
עוברות מחדר לחדר עד למרפסת רחבת הידיים משם ניקזה מִרְיָם את המים החוצה.
מלאי סיפוק ונינוחות היתה המשפחה מתכנסת בסלון הממורק לטקס יום שישי:
על השולחן נפרסו פיצוחים, עוגיות מתוקות ועוגיות מלוחות, שתיה חמה ושתיה קרה, כוסות וקעריות ומפיות
חַיִּים היה תופס את מקום הכבוד כראש המשפחה על הכורסה, ברגליים מורמות ואנחנו היינו מתפזרות על השטיח או הספה, מחליפות לחשושים אחרונים בטרם נושתק.
חַיִּים פיצח גרעינים בנחת, מסגל מקצב שיוביל אותו אל השעה וחצי הקסומות ו…הס.
התחיל הסרט.
סרט ערבי של יום שישי,
כל כך התקנאתי בטקס שמעולם לא התרחש בביתי שלי,
כאיש אחד היתה כל משפחת אבישר (ואני) מרותקת אל המסך.
אהבות, תשוקות, שנאות, הכל היה שם.
וידויים קורעי לב והרבה הרבה
אָנָא בֵּחֱבָּאק אוֹ מִישְׁמָעוּל.
מעולם לא הצלחתי להבין את החיבור בין מִרְיָם היפה,
אדומת השיער,
כולה מטופחת בצפרניים משוכות באדום ועקבים מתקתקים
לחַיִּים קצר הקומה שאת נחת ידו החזקה הרגשתי בכל ביקור בעודו צובט את לחיי, בחיבה מכאיבה.
אולי אהבת הנקיון?