קודם הלך סבא.
סבא בּוֹבּוֹשׁ.
חודשים ארוכים הלך ודעך
עד שעבר לסיעודי.
אִי בִּי גּ’וֹנִי בּוֹבּוֹשׁ (יקרה של סבא)
סבא שידע המווון שפות,
מוביל את ליל הסדר ביד רמה ורחומה,
סבא שפינק ללא הכרה.
אחריו הלכה הסכרת ותקפה את סבתא,
ספתא תָּמָר (במלרע)
עם המטפחת המכסה גולגול הדוק,
מושך מבלי רחם את שערותיה,
סבתא שהחיים חבטו בה,
שוב ושוב,
אחד מתנכר,
אחד מתאכזר
וזה שאינו יכול לבד.
ורק אנחנו,
שלושת הנכדות,
היינו מעלות חיוך שמח על פניה,
מרככות את הפנים הנוקשים
ומתעטפות בחיבוק נדיר.
הרבה אחר כך נפרד סבא ליאו,
סבא שכל ימיו הלך
זקוף מתחת לבלטות של סבתא,
מרח ביד אוהבת מרגרינה על פרוסת לחם דקה.
סבא השדוף
שהקפיד גם בשיא הקיץ
ללגום שתי צלחות מרק בתחילת כל ארוחה,
שידיו החכמות ידעו לתקן הכל.
יותר מעשר שנים חיתה סבתא בלעדיו,
קודם נחה מהטיפול בו,
אחר כך נחה מהחיים הלא צפויים שבאו עליה
ולבסוף באחד הביקורים האחרונים אצלה,
כשכבר לא צלחה לזהות אותנו,
אמרה לי ברגע של צלילות:
מספיק לי.