כשהכרנו עוד היתה במצב התחלתי.
ניתן היה לזהות עליה את המחלה אם התבוננת בתשומת לב.
עוד בישלה,
נהגה,
צעדה
אפילו ארחה אותנו לארוחות שישי.
עוד צחקה והתפעלה מהנכדים
ורק צעדיה המהוססים משהו ופה ושם כלי שנשמט הסגירו את הבלתי נמנע.
לחופה עוד ליוותה את יריב יחד עם דוויד,
בנעליים אורטופדיות, שטוחות, כבר לא בעקבים.
גם את תומר עוד הספיקה להחזיק בידיה,
אבל בישיבה
בעודי מרחפת סביבה בדאגה פן ישמט הבן יקיר לי.
אחר,
חדלה לנהוג והרכב הועבר אחר כבוד אלינו
ואז פסקה מלבשל,
עוד התארחנו בימי שישי אבל אנחנו ניהלנו את ההצגה.
את יובל ודניאל כבר לא יכלה להרים בזרועותיה,
רק לדפדף ביד רועדת באלבומי התמונות.
צעדיה הלכו והתהססו,
נעשו כבדים ואיטיים וכבר לא יכלה לפסוע ללא זרוע תומכת.
יום אחד צנח ראשה,
הורכן מבלי שים אל סנטרה וצווארה לא נזקף עוד.
יופיה הלך והועם, כמו צנח עם ראשה וסרב להביט אל העולם שנשמט פסע אחר פסע מידיה.
כל חודש הביא נסיגה נוספת,
יד תומכת,
הליכון,
כסא גלגלים.
דיבור שוטף,
גמגום,
חצאי מילים,
שתיקה.
כל הימים שוכבת במיטתה,
מנותקת מסביבתה,
כלואה בגוף שהלך וחדל,
הלך ואזל,
הלך
ולא שב.