מיד אחרי שמיכה עוזב, אנחנו הילדות פוצחות בדיון האינסופי שחוזר על עצמו בכל יום ראשון:
לים או ללאגונה?
מחד, הים מפחיד,
גליו גבוהים ומאיימים,
כוחו במותניו ובשניה לא זהירה הוא יכול לטלטל,
להפוך
ולאבד אותך בקירבו.
הלאגונה, מאידך, שקטה,
מימייה זורמים בניחותא,
מתחממים בשמש,
לוחכים את כף הרגל,
שקטה,
מגעילה
ומשעממת.
כה משעממת שבכל יום ראשון אנחנו מתחילות בלאגונה,
מתייאשות,
זורמות לכיוון המבוגרים השרועים על החוף מוזני בירה ופאנטה ומנסות כוחינו בשכנוע:
אאאאאבא,
בוא איתנו ליםםםםםם
אבא משחק ברידג’ עם אמא,
בה הוא נוזף ללא לאות, ועם יוסי ושלומית שלא לוקחים מספיק ברצינות את המשחק (לטעמו) ומאיש מהם,
אנחנו מבינות,
לא תבוא הישועה.