אני לא מצליחה לזכור כבר,
איך הוא נראה,
השוק של ילדותי.
השוק של ילדותי הוא כבר לא השוק של ילדותי.
עכשיו הוא שוק תיירותי,
שוק טרנדי,
ותוסס
וצבעוני.
כבר אי אפשר לקנות ירקות בשוק של ילדותי,
אפשר לקנות בירה שפירא
מחבית,
חלווה בעשרים טעמים,
תבלינים אקזוטיים
וכריכים מורכבים,
אפשר לשתות קפה,
לקבל מאפה,
לאכול בדוכן הכי אותנטי
שקשוקה, מרק, תבשיל מפורק.
אבל
הדוכן של הירוקים כבר לא שם,
הבסטה של תפוחי האדמה שהיו סוף סיבוב השוק (הכי כבד חוץ מהאבטיח) בנקודת האמצע שהיתה תחנת היציאה, גם היא כבר איננה.
הבסטה של תפוחי האדמה, ממנה הולכים קודם כל לקצה עם הפירות
שם מתחילים להעמיס,
לפעמים נודדים עד צדקיהו בקצה השני
לידו היתה חנות עם כל הממתקים הכי פּוּשְׁטִים בעולם,
שם היתה אמא מעמיסה בשקיות את הסוכריות הורדרדות המצופות שוקולד,
הררים של מקופלת וקליפות תפוז מסוכרות על רקע קריאות השוק:
“רק היום, רק היום”
עגבניות עגלגלות,
מלפפונים מתפצחים,
והדוכן של הירוקים:
ריחות נענע, פטרוזיליה וכוסברה,
בצל ירוק, בצל לבן
ותפוחי אדמה, תמיד בסוף הסיבוב.
העגלה מלאה,
עמוסה לקראת שבת
ואבא עוד מחליף בדיחות עם מוכר הירקות.
השוק של ילדותי,
כבר לא.
מַחֲנֵיוּדָה הוא עכשיו שם של מסעדה,
וילדותי, כמו השוק, מזמן אבדה