“חמש עשרה דקות, תהנו.”
זו ההנחיה של שרון בסדנת כתיבת הזכרונות שהולידה את הקטעים הכתובים כאן.
חמש עשרות דקות מהנות, פעמיים כל שבועיים,
עם סיפור השראה וקבוצה שמזמן הפכה לקבוצת תמיכה.
לפעמים הכתיבה באה, לפעמים לא.
לפעמים הכתוב משמח אותי, ולפעמים פחות.
לפעמים יש פואנטה, רוב הפעמים אין.
חמש עשרה דקות,
תהנו
אַחֲרֵי כְּשָׁלוֹשׁ שָׁנִים שֶׁל כְּתִיבָה,
יוֹם אֶחָד גִּלִּיתִי שֶׁנִּמְחֲקוּ לִי זִכְרוֹנוֹת.
הַזִּכָּרוֹן שֶׁלִּי עֲדַיִן כַּשּׁוּרָה,
מְאַפְשֵׁר לִי בְּלִי הַתְרָאָה לִצְלֹל לְרֶגַע מְסֻיָּם וּלְזַקֵּק תְּחוּשׁוֹת, רֵיחוֹת וּטְעָמִים.
אֲבָל הַמַּחְבֶּרֶת, כְּמוֹ הַמָּסָךְ, הַמַּחְשֵׁב, הַמִּקְלֶדֶת, הָעַכְבָּר, הַסִּיגַרְיוֹת, הָעֵטִים, הַמַּצִּיתִים וְלִפְעָמִים גַּם הַטֵּלֵפוֹן נִשְׁכְּחָה כַּמָּה יְמֵי חֹרֶף בַּחוּץ, מִתַּחַת לַפֶּרְגּוּלָה.
הַלַּחוּת אוֹ אוּלַי זֶה סְתָם גּוֹרָל, מַחֲקוּ אֶת הַדַּפִּים הָרִאשׁוֹנִים וְכָךְ גָּמְלָה בִּי הַהַחְלָטָה לִשְׁמֹר אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת עַל מִשְׁטָח עָמִיד יוֹתֵר.
כְּשֶׁדִּפְדַּפְתִּי אָחוֹרָה בְּזִכְרוֹנוֹת, עָלָה בִּי הַצֹּרֶךְ לִיצֹר עוֹד זָוִית, וִיזוּאָלִית.
מֵאַחַר וִיכוֹלוֹת הָאִיּוּר שֶׁלִּי זֵהוֹת לִיכוֹלוֹת הַנִּוּוּט שֶׁלִּי (=0) נֶעֱזַרְתִּי בִּכְלֵי AI שֶׁאִפְשְׁרוּ לִי גַּם לְגַוֵּן בְּסִגְנוֹנוֹת וְגַם לְהוֹסִיף מֵמַד יַלְּדִי, עֶרְפִּילָאִי וּפַנְטְזִי לְחֵלֶק מֵהֶם.
אֲנִי נֶהֱנֵית מִכָּל חֵלֶק בַּיְּצִירָה הַזֹּאת, כּוֹלֵל הַטְּיוּטוֹת שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִרְאוּ אוֹר, וּמְאוֹת הַתְּמוּנוֹת שֶׁהֵן רַק כִּמְעַט מָה שֶׁרָצִיתִי
וּמְקַוָּה שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּקָּרֵא לְכָאן יִשְׁאַב אַף הוּא הֲנָאָה.
על שרון המופלאה שמנחה את הסדנה, אפשר לקרוא כאן.
למרות שהמילים זורמות לי בקלות, אין ולא יהיו מספיק מילים לתאר את יופיה וחוכמתה של שרון, את היכולת לזהות את המופלא בכל מי שמולה, את היכולת שלה לראות בטקסטים הכתובים רבדים עמוקים עוד לפני שהכותב זיהה אותם.
שרוני,
את השראה כאדם ומוזה נפלאה, שמחה שאת בחיי.