הבית ברחוב הנביאים הגיע משומקום.
רגע אחד פוסעים במורד הרחוב, עוברים את הפלאפל, את סליסברג ואורט נביאים ומשם משתרע הרחוב בשיממונו עד לעיר העתיקה ומאה שערים.
ממש באמצע הדרך,
מול הקונסוליה החבשית,
שער חורק מימין, מוביל לעולם אחר:
מעולם לא ידעתי מי מתגורר משמאל,
מעולם לא פגשתי את דיירי הקומה השניה
(חוץ מאותה שנה ברוכה בה חלקו אותה ארבעה סטודנטים חתיכים)
אך בהמשך שביל האבנים הירושלמיות העקומות
(שנדרש מאמץ לא קטן לצלוח אותן בעקבים)
נפתחה פתאום גינה ענקית,
עצי הדרים ופיסטוק,
דשא ירוק ופרחים,
חלונות ישנים, גדולים
ועוד חצר אחורית ל’על ה-אש’.
נדמה היה שהדשא תמיד ירוק,
הערסל נינוח ומחכה לאורחים,
שולחן הפינג פונג תמיד תפוס על ידי המבוגרים והבית חשוך ומרווח.
מטבחון ושרותים קטנטנים וסלון גבה תקרה ממנו יצאו שני חדרים:
חדר ההורים וחדר הילדים וכל אחד מהם גדול מהסלון שיש לי היום.
כל חדר מתפתל לאוצרות טמונים,
לארונות ישנים,
למדפים ספוני מטבעות,
אבנים,
פסלים,
ספרים,
מטפחות ובסופו של כל חדר,
גומחת חלון ענקית.
בית שודדים שלם אפשר היה להקים שם,
שלושה ילדים יכלו בנינוחות להצטופף שם.
אפס,
גם שם נטמנו מטמונים וספרים ומטבעות,
מנורות,
עוד ספרים ואולי,
אולי אפילו תקליטים.
שם,
בחדר ההורים,
פגשתי את הוידיאו הראשון, עם הקלטות שירים מ-MTV,
שם הונחתי איך רוקדים דיסקו: ימין ושמאל בעיכוס אגן,
שם עברו עלי שבתות ילדותי:
ההורים במשחקי רמי או מלכה שחורה
ואנחנו ספונות בחדר או מנצלות הפוגה ומשתלטות על שולחן הפינג פונג (עד ה “זוזו, ילדות” הבא).
שם,
בימי חול או מוצאי שבת,
היינו גומעות בכמה צעדים את המרחק אל מרכז העיר,
עולות אל הפלאפל הכי טעים בעולם, אל המנה באשתנור (שרק בצבא גיליתי שקוראים לה בכל מקום אחר לאפה)
עם חריף ובלי עגבניות וקחי כמה כדורים עד שיהיה מוכן,
פונות שמאלה בסליסברג ויורדות עד לרחוב יפו ושם כבר רשמית היינו במרכז העיר.
שם,
בגיל עשר,
שברתי בהיסח הדעת את הצום של יום כיפור (בגיל אחת עשרה כבר צלחתי צום מלא, מלאת גאווה בעזרת הנשים עם סבתא).
שם,
בדרך מעוד סיבוב של מוצאי שבת,
במעלה הרחוב,
באחת הגומחות לא גומחות נשקתי את הנשיקה האמיתית הראשונה והשתכרתי עד כלות התאהבותי.
שם,
עוגות ללא מתכון וסלטים לא מזוהים הגיחו מהמטבח הקטן
והנעימו את ה-על ה-אש.
ילדות ירושלמית עוגנת בנמל הנביאים
בעוד משפחתי נעה ונדה
מרמת אשכול לגבעת המבתר לרמת דניה לרמות.