קר ואני מאחרת.
גשם מנגן לי על הקסדה, משבש את הראיה שוב ושוב.
ואני מאחרת.
מקנאה בכל הנהגים סביבי, המוגנים בתוך רכבם, מחוממים ונינוחים.
שלושה זוגות מכנסיים,
חולצה,
סוודר,
מעיל,
כפפות
וקר לי.
ואני מרגישה את הרטיבות חודרת ,
מחלחלת משכבה לשכבה.
עשר דקות מהאוניברסיטה ואני יודעת שעוד צפויה לי חניה בחניון המרוחק של מדעי הרוח,
התפשטות מכל השכבות המיותרות והליכה ארוכה ארוכה עד לשיעור הממוקם בקצה מדעי החברה.
נהגי הרכבים לידי מתקדמים באדישות,
לא מבינים שכל מעבר מעל 20 קמ”ש יוצר מזרקה קטנה שמרטיבה אותי יותר.
אני מקללת.
שונאת את החורף,
שונאת את הגשם,
שונאת את הקור,
הרטיבות והתקרות הגבוהות בדירה ברחביה,
שונאת את כל זוגות הנעליים שלי,
שאף אחד מהם לא מצליח להשאיר את המים בחוץ,
שונאת שלוליות משפריצות,
שונאת להסתובב עם גרביים רטובות,
שונאת הכל.
אפילו את הטוסטוס החמוד שלי שתמיד מדלג על כל פקק ומביא אותי במהירות למחוז חפצי,
אני שונאת עכשיו.
מסתכלת שוב על השעון בהיסח הדעת, 10:25,
כל כך מאחרת.
מתקדמת בזהירות אל מזלג התנועה בואכה הר הצופים,
בודקת ימין ושמאל ומאיצה.
ואז הוודאות הבלתי מעורערת,
ההאחזות הנואשת בטוסטוס
כשהרפלקסים מנצחים את כל מה שלימדתי את עצמי,
והחבטה העזה כשאני נמרחת על כביש האספלט
ושוכבת שם מרוקנת מאוויר עם הטוסטוס עלי.
עכשיו בטוח לא אגיע בזמן לשיעור
איזה מזל שאני עם מליון שכבות שריככו את המכה
אאוצ’ אאוצ’ אאוצ’
FUCKKKKKKKKKKKKKK
מובכת,
מבוישת
וכועסת, אני מנסה להתרומם כשאני קולטת שהתנועה בצומת נעצרה ואנשים מתקרבים אלי בחשש.
אני בסדר, אני בסדר, אני בסדר?
איכשהו הגיע אמבולנס,
איכשהוא התיישבתי בתוכו
איכשהו הגעתי למיון.
רק אז הגיע הנורא מכל:
לא יכולתי להתנגד,
לא הסכימו לשמוע מילה
למרות שהתחננתי,
צבתות של בושה וחרדה לוחצות אותי.
אני חייבת
להוריד את המכנסיים.
את כל שלושת הזוגות.
ולא
הורדתי
שערות
מהרגליים.