בכל יום שישי היה ג’ון, ה- HouseBoy, מכין ארוחת צהרים וסוחט לנו מיץ תפוזים.
בבית היו שלושה ארגזי שתיה:
קולה,
פאנטה
וספרייט
ולפעמים קולה, פאנטה ענבים ופאנטה כתומה.
אבל,
בכל יום שישי היה ג’ון סוחט לנו מיץ תפוזים טרי.
כוס אחת לי,
כוס אחת למייקי
ואחת לאוריני.
ויחד עם מיץ התפוזים היתה ארוחת הצהרים שהכי אהבתי בעולם:
סלט, ביצה עין וצ’יפס,
מלא מלא צ’יפס ואף פעם אין מספיק.
את הביצה אוכלים במחושב:
ראשית ממליחים ומפלפלים,
מכאן, בנגיסות מאופקות אוכלים את הלבן ועל הדרך עוטפים בצ’יפס שיהיה מעניין בפה.
ואז, רק אז
מגיע הרגע המיוחל,
הטקס הקדוש של הצהוב:
שלושה צ’יפסים לפחות ביד
ובאיבחה קצרה ומדוייקת נפרץ המחסום
והנוזל הצהוב, העשיר, עוטף את הצ’יפסים,
מנקד את הצלחת (שלא יגע בסלט, תבני מהר מחסום צ’יפסים) ונמס בפה.
רק כמה טבילות וכבר מגיעים אל החלק המבושל יותר, המוצק.
אבל, לא אנחנו נירתע.
בתנועת מעיכה מיומנת,
עם עוד שניים שלושה צ’יפסים,
ספק מורחים, ספק מועכים ושוב המסע אל הפה,
נגיסות גדולות,
מתענגות,
מתאנחות וכבר מתגעגעת.
בצ’יפסים האחרונים מנגבת נואשות את הצלחת,
שמה הוחמצה טיפת חלמון,
מתרצה לפיסת חלבון שהושארה בפינה ושובעת.
לא.
ז’תומרת כן. אבל עוד.
בא לי עוד,
תמיד,
בכל רגע נתון:
ביצה עין, צהוב נוזלי, צ’יפס שאף פעם אין מספיק, סלט.
אפשר בלי מיץ תפוזים