לפעמים,
לעולם לא בשבת או בחג,
אבל לפעמים היתה סבתא לוקחת אותנו איתה.
יוצאים אל מלכי ישראל הסואן,
הולכים מכולת של בני שמעבר לכביש.
סבתא היתה קונה פיתה עיראקית אותה נהגה אחר כך לקלות עבורינו על להבת הכיריים.
בני היה פורס נתח נדיב מהחלבה המונחת על הדלפק
ועוד היתה סבתא מוסיפה חלב ואשל, אולי גבינה לבנה אותה היתה גורפת אחר כך לתוך פלפל ירוק שרוקנה עבורינו ומכינה “גלידת” גבינה.
ולפעמים
היינו צועדות,
לא אל המכולת,
פונות ימינה להקיף את הבניין,
חולפות על פני החנות בה יושב סבא ומוכר כרטיסי פייס וחישגד,
ממשיכות עד סוף הרחוב ופונות שוב ימינה לאורך הגדר אל שער ביתה של תמרה חייטילו.
פנים עגולות ושמחות לה לתמרה,
שיני זהב בוהקות וקוקו אפור לבן מתוח ומצונף לגולגול.
גוף עגלגל ורך וצביטה אוהבת אך כואבת בלחי.
עוגיות מתוקות לי ונס על חלב לסבתא או שתמי נכדתה המפזזת,
גוררת אותי ומשאירה את הסבתות לליחשושיהן,
לשחק בבובות או בחצר
כאילו אין הבדלים בין החצאית שלה למכנסיים שלי
בין הגופיה שלי לחולצת הכפתורים עם שרוולים עד המרפק,
רק שתי ילדות בילדות רוגשת.