הבית שבקצה השביל היה אהוב עלי במיוחד.
מטבח גדול ומרווח עם משטח עבודה שהשתרע לכל אורך הקיר,
עם בוצ’ר עץ שהיה קרש חיתוך בילט אין,
עם הפסלים, העציצים, הפירזולים,
הבר הקסום שהפריד בין פינת האוכל למטבח הגדול והמואר.
זה היה בית עם אופי, לפני שבתים ידעו שיכול להיות להם אופי בלי מאה שנות היסטוריה.
מימין היתה ירידה למרתף ולחניה,
לחדר העבודה בו נחשפתי ל PC הראשון שלי ולעובדה המדהימה שאם אומרים בצורה מסויימת מה רוצים (Print A) המכונה הזאת תעשה מה שביקשת.
אולי שם התחילה ההתאהבות בעולם המיחשוב?
אפילו שרותי האורחים בקומת הכניסה היו מפעימים,
חדשניים,
כל כך כל כך מיוחדים: אמרות שפר, שלטים, עציצים, פסלונים ו…גפרורים.
הסלון היה יחידה שקועה ונטולת טלויזיה לחלוטין,
עם חלונות שהשקיפו לגינה שטופחה ביד אוהבת בעיקר עבור הציפורים והצפר (וממנה נהנו גם החתולים הסיאמיים שמלכו ללא עוררין בבית)
מדרגות עולות חצי קומה,
שם היתה יחידת ההורים, שוב, לפני שבאמת היו יחידות הורים בבתים של ‘לא המאיון העליון’,
עוד גרם מדרגות ושם למשך הרבה זמן המקום האהוב עלי בעולם:
פינת טלוויזיה עם אח (אמיתי, עם עצים שצריך לחטוב),
שלושה חדרים,
אחד לכל ילד וחדר אמבטיה.
מכל הבתים שלא גרתי בהם זה היה האהוב עלי.
מגע ידה האומנותי של נעמי נגע בכל,
מגע ידו ה Cynic English Scholar של אבנר ניקד נקודות בין לבין.
לא ממש ידעתי איך לדבר איתם (או שאולי הם, לא ידעו איך לדבר איתי) או איך להיות לידם
אבל למרות זאת,
הבית הזה שהיה ולא היה ביתי,
שבו פרחה בי האהבה הראשונה לתכנות,
שבו אפשר היה סתם לרבוץ בניחותא מול האח בקומה השלישית,
שממנו יצאנו לשיטוטים חסרי דותן ברחבי מבשרת הישנה,
היה לי כאי ירוק בים ילדותי.