דהוי ולח עם
מרחבים של ג’ונגלים,
מרחבי אוקיינוס כחול עז,
צריפים מצטופפים
על אם הדרך המשובשת והבוצית.
דוכני ממתקים,
סיגריות,
חרוזים ובדים.
פה ושם נערות פוסעות,
תינוק קשור על גבן,
אישה חולצת שד.

וּבְכָל לַחוּת, הָאֲוִיר קָשֶׁה לִנְשִׁימָה.
חַם וְדָהוּי

הבית שעל שפת הים עמד בסוף שביל כורכר מוקף מדשאה גדולה וגדר לבנה.
מעבר לגדר
הים לא שוקט לרגע,
גליו מתנפצים.
הבית עצמו אפלולי וחשוך,
מבואה ענקית שמתחברת לסלון ממנה מסתעף מתחם השינה.
גדול,
צופן סודות בפינותיו,
במטבח המנותק משאר הבית והמזווה שלצידו.
הפסקות חשמל תכופות מדליקות את הבית בפנסים ונרות,
כמו מדגישות את הפינות והצללים.
בחוץ
רחשי הים,
העצים,
עוברי האורח,
מרשרשים בלי הפסק.
דשא קשה, דוקרני ושורץ חרקים עוקצים,
מחייב נעילת סנדלים בכל גיחה מהמרפסת.
החוף זרוע עצי קוקוס,
תחתם סחופת ענפים,
פירות מרקיבים,
אבנים וחול גס.
מן הסלון יוצאים גם אל המסדרון המוביל לחדר האורחים ואל בית השימוש שסוף המסדרון.
ארוכה וחשוכה הדרך אל בית השימוש,
בכל עת יכול משהו לשאוב אל הצללים העוטפים את המסדרון והמפלט היחיד הוא המטבח הגדול.