פעם, מזמן, לפני הקונדיטוריה, לפני הרבה ימים ושנים ומאורעות וחגים.
לפני עשרות ארוחות ובישולים ותכנונים וסדר פעולות, לפני עריכת שולחן ופינויו והמפה לכביסה ותעברי על הריצפה ולהוציא מדיח.
לפני ששוש ואז דויד הלכו מאיתנו, לפני ששי ואז ליאור באו אלינו, הרבה לפני.

לפני הרבה שנים, לארוחת ערב פסח או ראש השנה שארחו אמא ואבא באדיקות התבקשתי או התנדבתי להביא סלט פירות.
סלט פירות בראש השנה או פסח זה תמיד מאתגר,
איכשהוא הפירות השווים כבר נגמרים או שעוד לא התחילו: נקטרינות, מלון, תותים ופירות הדר זמנים אחרים להם.

אבל התבקשתי או התנדבתי, אז
שרוולים הופשלו,
פירות נקנו, נחתכו, נסחטו וגוררו.
סיר ענק של סלט פירות מלא בכל טוב,
פיזרתי סוכר בנדיבות,
מעט קוואנטרו ומיץ הדרים
וטמנתי במקרר עד לסוף הארוחה.

כוסות זכוכית אלגנטיות נתמלאו והועברו מיד ליד
ושקט של אכילה השתרר.
שקט שהפרו מילמולים ולא מהסוג הטוב.
משהו מוזר בסלט
מה שמת בסלט?
מה זה הטעם הזה בסלט?

עד שראש הטועמים, הלוא הוא סבא יורם, כיווץ עפעפיים, צימצם גבותיו, משך באפו ופסק:
מלח.
הסלט מלוח.

לא משנה איזה פירות קנית,
קצצת,
קילפת
וגררת
סלט שמקום סוכר מלח שוחה בו
רק הפח יאה לו