הַסִּמְטָה שֶׁל בַּאהָרִי,
הַחֲנוּת שֶׁל הַפָּרְסִי
הגלידה האמריקאית ביפו
סמטת הפאבים שהיה לה שם אחר.
עֲטָרָה
כִּכַּר הַשָּׁעוֹן
גְּלִידַת קַרְוֶול
מַעְיָן שֶׁטּוּבּ
הַדָּוִידְקָה
בִּנְיַן כְּלָל
מַחֲנֵיוּדָה
לרדת העירה, להיפגש ליד גידי יון, לבחור אם חותכות מבַּאהָרִי או שמקיפות דרך המדרחוב.
לא יושבות.
אף פעם לא יושבות במוצ”ש, חייבות להיות בתנועה.
פעם במעלה הרחוב ופעם במורדו חולפות על פני עֲטָרָה ויוּדִית שלא עובדת מוצא”ש, פונות ברימון, עולות את יפו ושוב.
מידי פעם,
כמו משב ריח החוטף את חוטמו של כלב, אנחנו מזהות מישהו או משהו שליבנו חפץ בו ותוך שניות משנות כיוון.
מחישות צעד, מתווכחות בלחש אם למהר ולעקוף או לחתוך וכאילו להיתקל מכיוון אחר.
מחשבות נתיבים וסכנת מילוט של הפושע,
תחנות אוטובוס שיקרצו לו לחזור לביתו,
חבורות אסופות שישתו אותו אל תוכן, יעצרו את התקדמותו ויבלעו אותו מענינו.
לחלקם היו שמות מוכרים מראש,
שמות אחרים נגנבו בהחבה מזאת שמכירה את זה שמכיר
וחלקם הסתפקו במה שנתנו להם:
החתיך עם הקוצים,
החתיך מהגלידה או
החתיך עם החברה (…Just looking)
חמישה, שישה, שבעה סיבובים עד שהושגו תוצאות חלקיות וברגליים קלות היינו מושכות את יפו עד לדוידקה שם האוטובוס למבשרת,
מתפצלות בשטראוס, אני ל-36 ודוש לנביאים.
עוד שבוע מתחיל.