דִּמְדּוּמִים

09/10/2024

שושנה דויטש שפירא 

31/03/1933 – 10/11/2011

דִּמְדּוּמִים
כְּשֶׁהִכַּרְנוּ עוֹד הָיְתָה בְּמַצָּב הַתְחָלָתִי.
נִתָּן הָיָה לְזַהוֹת עָלֶיהָ אֶת הַמַּחֲלָה אִם הִתְבּוֹנַנְתָּ בִּתְשׂוּמֶת לֵב.
עוֹד בִּשְּׁלָה,
נָהֲגָה,
צָעֲדָה
אֲפִלּוּ אֵרְחָה אוֹתָנוּ לַאֲרוּחוֹת שִׁשִּׁי.
עוֹד צָחֲקָה וְהִתְפַּעֲלָה מֵהַנְּכָדִים
וְרַק צְעָדֶיהָ הַמְּהֻסָּסִים מַשֶּׁהוּ,
פֹּה וָשָׁם כְּלִי שֶׁנִּשְׁמַט הִסְגִּירוּ אֶת הַבִּלְתִּי נִמְנָע.
לַחֻפָּה לִוְּתָה אֶת יָרִיב יַחַד עִם דָּוִיד,
בְּנַעֲלַיִם אוֹרְטוֹפֵּדִיּוֹת, שְׁטוּחוֹת, כְּבָר לֹא בַּעֲקֵבִים.
גַּם אֶת תֹּמֶר הִסְפִּיקָה לְהַחְזִיק בְּיָדֶיהָ,
אֲבָל בַּיְּשִׁיבָה
בְּעוֹדִי מְרַחֶפֶת סְבִיבָהּ בִּדְאָגָה פֶּן יִשָּׁמֵט הַבֵּן יַקִּיר לִי.
אָחַר,
חָדְלָה לִנְהֹג וְהָרֶכֶב הוּעֳבָר אַחַר כָּבוֹד אֵלֵינוּ
וְאָז פָּסְקָה מִלְּבַשֵּׁל,
בִּימֵי שִׁשִּׁי הִתְאָרַחְנוּ אֲבָל אֲנַחְנוּ נִהַלְנוּ אֶת הַהַצָּגָה.
אֶת יוּבָל וְדָנִיאֵל כְּבָר לֹא יָכְלָה לְהָרִים בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ,
רַק לְדַפְדֵּף בְּיָד רוֹעֶדֶת בְּאַלְבּוֹמֵי הַתְּמוּנוֹת.
צְעָדֶיהָ הָלְכוּ וְהַתְּהַסְּסוּ,
נַעֲשׂוּ כְּבֵדִים וְאִטִּיִּים וּכְבָר לֹא יָכְלָה לִפְסֹעַ לְלֹא זְרוֹעַ תּוֹמֶכֶת.
יוֹם אֶחָד צָנַח רֹאשָׁהּ,
הֻרְכַּן מִבְּלִי משִׂים אֶל סַנְטֵרָהּ.
צַוָּארָהּ לֹא נִזְקַף עוֹד.
יָפְיָהּ הָלַךְ וְהוּעַם, כְּמוֹ צָנַח עִם רֹאשָׁהּ וְסֵרַב לְהַבִּיט אֶל הָעוֹלָם שֶׁנִּשְׁמַט פֵּסַע אַחַר פֵּסַע מִיָּדֶיהָ.
כָּל חֹדֶשׁ הֵבִיא נְסִיגָה נוֹסֶפֶת,
יָד תּוֹמֶכֶת,
הֲלִיכוֹן,
כִּסֵּא גַּלְגַּלִּים.
דִּבּוּר שׁוֹטֵף,
גִּמְגּוּם,
חֲצָאֵי מִלִּים,
שְׁתִיקָה.

כָּל הַיָּמִים שׁוֹכֶבֶת בְּמִטָּתָהּ,
מְנֻתֶּקֶת מִסְּבִיבָתָהּ,
כְּלוּאָה בְּגוּף שֶׁהָלַךְ וְחָדַל,
הָלַךְ וְאָזַל,
הָלַךְ
וְלֹא שָׁב.