הבית עם הציפורים
הבית עם הציפורים עמד על דרך מאובקת בואכה מרכז העיר מונרוביה.
דשא ענק שכל מטרתו להוות חוצץ בין הבית לכביש, חניה מרוצפת אבני חצץ ושער.
מיד בכניסה מימין הסלון העצום שפינת הישיבה מתגמדת במרכזו, אי קטן בלב המרצפות, משמאל פינת האוכל ודלת למרפסת שמעולם לא יצאנו אליה.
ישובות שלושתינו סביב השולחן היינו מתענגות על ארוחת שישי בצהרים שתמיד, ללא עוררין כללה כוס מיץ תפוזים, סלט ירוק של חסה ומלפפונים (עם עגבניות למיכל) צ’יפס וביצה עין.
גולת הכותרת עמדה מול דלתות הכניסה הכבדות: פטיו ענק, פתוח לשמיים ולגשם חתום בחלונות זכוכית ובו עצים וצמחים טרופיים ושני זוגות של ציפורים כנריות מפזזות.
זו הפעם השניה שאנחנו מגיעים לליבריה, זנחנו את הבית שעל שפת הים, המבנה כבר לא צלח לשלוש בנות בחדר צמוד ליחידת הורים ועוד חדר מיותם שאף אחת מאיתנו לא העזה לישון בו, רחוק מכולם וצמוד לשרותים המפחידים בקצה המסדרון, תם ונשלם עד לפעם הבאה.
פעם שניה,
נחתנו בליבריה האויר עדיין דחוס ולח, כבר ללא הריגוש של HOTEL AFRIKA על חדריו הענקיים ושרות החדרים שסיפק מיץ תפוזים סחוט מקופסא ובריכה שכל הלבנים משתכשכים בה בימי ראשון.
הלחות, הזיעה והריח של אפריקה שאופף אותנו מיד ביציאה מהמטוס יחד עם הטיסה הארוכה מבלגיה התישו אותנו ורק רצינו להגיע לנמל מבטחים, לישון, לפרוק, להתרגל לרגע.
אבל אבא התעקש שהוא חייב לעצור בדרך אצל חבר, ולא עזרו המחאות המייללות שלנו.
Seriously???
מצד שני, זה אבא: אצלו הכל אפשרי.
עייפות ומטושטשות עצרנו אצל החבר, לא מבינות מה עכשיו, להגיד שלום יפה, לחייך בנימוס, ומי יודע כמה זמן זה יארך.
ואז נפתחות דלתות העץ הכבדות ולפנינו נגלה פטיו ענק נוגע בשמיים, צמחים אקזוטיים וציפורים קנריות.
וואוו, אחלה בית יש לחבר.
“אהבתן?” אבא זורח
“זה שלנו, כאן אנחנו גרים”, מתענג על ההפתעה שרקח לנו, שתקל אולי על כאב ההגירה הכפויה.
מעבר לפינת האוכל מטבח רחב ידיים, מזווה המכיל ארגזי קולה ופאנטה וספרייט, פינת טלויזיה שקועה ומעבר לה מסדרון (לא ארוך כמו בבית שעל שפת הים) מקשר בין שני חדרי ילדות, אמבטיה ובסופו יחידת הורים מפוארת עם מיטה ענקית ומקלחת צמודה.
בין יחידת ההורים לחדר שלי, פניה ימינה ממנה מגיעים לצד השני של הסלון שאחד מדפנותיו היא הפטיו והאחרת הדשא המחזיק את הגנרטורים ומפריד בנינו לבין הכביש.
ספות ירוקות, עמוקות בסלון, דשא חיוור וגנרטורים להפסקת החשמל היומית .
החדר שלי גדול ומרווח, מיטה מימין, ארון קיר ענק שקוע בגומחה ושידה עם מראה ואת כל אלה הייתי ממירה בשניה בדירה הצנועה ברמות, גדליהו בובליק 403, עם חצי קומה היורדת לשרותי אורחים, חדר הורים בלי מקלחת צמודה, חדר לי ולידו חדר האחיות, עם המיטה הנפתחת וכריות קוביות מהן אפשר לבנות אוהל או בית עם ציפה בעודינו זוללות מהעוגה השחורה של שבת.
אבל הבית ההוא כבר נמכר, נמחק וכשנחזור זה יהיה לדירה שכורה עד שבניית הבית בשכונה החדשה בזרחי 82 תסתיים.
הבית עם הציפורים,
הבית בו החלתי את מרד ההתבגרות, הסיגריה הראשונה, שיעורי האנגלית והטייקוונדו הפרטיים,
הבית בו התעוררתי בכל בוקר עם מועקת צריך לחזור לביתצפר,
הבית ממנו נמלטנו כשהתחוללה ההפיכה הצבאית ולמשך שלושה שבועות ברוכים חיינו פגרה לא צפויה ולא ברורה,
הבית אליו שבנו כדי לחתום את השהות בליבריה כי סוף סוף נגמר.